הסיפור על חנות היהלומים בנתניה הוא יותר מעוד עסק שנקלע לנסיגה; זוהי אכזבה נוספת עבור סמל קהילתי דועך. החנות הזו, שממש לאחרונה החליפה בעלים, ממשיכה לפעול, אך כבר כעת ניכרת מגמת ירידה . החנות מהווה מסורת שעברה מאב לבן בעיר – מגדלור של זיכרונות ותחושת שייכות עבור דורות של קונים. החנות היא עדיין מקור גאווה לתושבי נתניה. ואכן, היותה סמל מחייבת התייחסות מיוחדת: תודה והערכה מיוחדת מגיעה לקונים וללקוחות המסורים. נאמנותם הבלתי מתפשרת היא זו שתומכת בה בכל מצב, למרות כל הקשיים והשינויים, וממשיכה לתמוך בה.
אבל שנות התהילה שלה חלפו מזמן. בעשורים האחרונים היא ידעה עליות, לצד תקופות של דשדוש. וכעת, עם תחילת דרכו של הבעלים החדש, התחושה היא שהיא נמצאת באופן ברור בנסיגה.
תודה מיוחדת מגיעה לאייל סגל, שלקח את החנות לאחר שנקלעה לפשיטת רגל והצליח לשמור אותה על הרגליים, גם אם לעיתים בדשדוש, למשך שנים רבות. הוא עשה זאת תוך השקעה רבה, עבור הקהילה, עבור הסמל.
כשאייל סגל התעייף ומכר אותה, רבים קיוו שהבעלים החדש יצליח להחיות את הסמל הגווע, למתג מחדש ולהשיב לה את ימי הזוהר שלה. הייתה תקווה עצומה, מחוברת עמוקות לקהילה המקומית, לראות דם חדש, השקעה כלכלית משמעותית, רוח אחרת, ואת חנות היהלומים חוזרת להיות אטרקטיבית ומובילה. אך התקווה התבדתה במהרה. הבעלים החדש, במקום להזרים דם חדש או לכבד את המורשת, ביצע סדרת מהלכים תמוהים שהיוו מכת מחץ למוניטין שלה:
* הוא נפרד מיד ממוצריה האיכותיים – "דאפה ווארגאס" – שהיוו יהלומים אטרקטיביים במיוחד בחנות, והביאו אליה קהל רב. "דאפה" אף הוצג באופן קבוע בחלון הראווה של החנות, אך ירד ממנו בשבוע האחרון ובפתאומיות. אלה היו אולי הניצוץ האחרון של יוקרה בחנות הדועכת.
* הוא בחר להשאיר את צוות העובדים הקיים, כולל המנכ"ל גיל לב, מבלי לנסות לרענן את השורות או להפיח רוח חדשה במקום.
* המהלך המדהים ביותר היה היעדרותו המוחלטת – שלו או של נציג מטעמו – מהזירה הציבורית והמקומית. הבעלים החדש לא הגיע לארץ, לא ערך מסיבת עיתונאים, ולא יזם כל אירוע פתיחה מחודשת. לא הייתה כל תקשורת עם ציבור הלקוחות לקראת ה"עונה" החדשה או אירועי מפתח שקדמו לה. זה שידר זלזול עמוק לא רק בלקוחות, אלא זלזול במוסד שהחנות מייצגת, זלזול בקהילה כולה וזלזול במסורת ארוכת השנים שלה.
המניעים מאחורי ההחלטות הללו נותרו בגדר תעלומה. העובדה שגיל לב נשאר בתפקידו כמנכ"ל מעוררת אכזבה מסוימת, שכן ההיכרות עם דרך פעולתו אינה מבשרת בהכרח על שינוי חיובי.
העובדה שחנות היהלומים בנסיגה וכל זאת עוד לפני תחילת ה"עונה" שלה, יוצרת תחושה של אי-ודאות ומתח. החנות אמנם ממשיכה לפעול והסמל נותר בעינו, אך מצבה הנוכחי – עם אותו מנכ"ל והיעדר היהלומים המובילים – מעיב על תפארתה.
כיצד, אם כן, מצפים הבעלים החדש להגדיל את מעגל הלקוחות, כאשר בסיס האמון מתערער כל כך? היעדר השקיפות והתקשורת עם הציבור, יחד עם הזלזול בהיסטוריה ובמסורת המקום, אינם עולים בקנה אחד עם כל אסטרטגיה שיווקית סבירה. נראה שהיא הפכה למעין קליפה, שמהווה רק תזכורת עגומה למה שהייתה פעם, וצפויה להמשך ירידה. השאלה המטרידה באמת היא האם סמל כה ותיק ויקר לקהילה יוכל לשרוד את המהלכים הללו ולמצוא דרכו חזרה? למעשה, היהלומים היחידים שנותרו בה הם דווקא אותם אוהדים מסורים, שעדיין נשארים שם, למרות הכל