שי בוארון, איש מדיה, פרסום ותקשורת, בטור פרידה שובר לב, מלימור מיכאלי בורשטיין ז"ל, אשר נהרגה אתמול(שבת), ע"י נהג בן 19, בזמן שרכבה על אופניים עם קבוצת רכיבה, בסמוך לחריש. לימור ז"ל הותירה אחריה את בעלה אורי, ושלושת ילדיהם- תמיר, יובל וליבי,
"את לימור, או כמו שקראנו לה תמיד, "למש",פגשתי לפני כעשור, יחד עם אדית שטיינברג, במסגרת תוכנית השותפים של גוגל. שלושתנו היינו מאותו עולם, פרסום, קמפיינים, אינטרנט, והחיבור היה מיידי. משהו באנרגיה שלה פשוט משך אליה אנשים. ומאותו רגע, הפכנו לא רק לקולגות בכנסים ואירועים, אלא לסוג של שלישייה קבועה, צוחקים, משתפים, תומכים, מייעצים, ופה ושם גם משתפים פעולה מקצועית, שתמיד לווה בהרבה צחוק.
לימור הייתה מסוג האנשים שאתה שמח לראות את השם שלהם קופץ על המסך. כי אתה יודע שמהצד השני מחכה חיוך, מילה טובה, אנרגיה טובה. תמיד עם כינוי חיבה, "נשמה", "מותק", "מהמם", ותמיד באמת מתכוונת לזה.
היא הייתה מקצוענית אמיתית, חריפה, עם הבנה עמוקה של עולם הדיגיטל ויחסי הציבור, אבל אף פעם לא הייתה בה טיפת התנשאות. היא פשוט ידעה להרים, לפרגן, לעזור, לשים לב לפרטים שאחרים מפספסים. לקוחות הפכו אצלה לחברים, שיתופי פעולה הפכו לידידות.
אני לא אשכח את היום ששלושתנו חזרנו יחד מהכנס של גוגל לתחנת הרכבת בתל אביב,יום חורפי, גשם שוטף, מטרייה אחת קטנה מדי לשלושה אנשים, נעליים רטובות, ואפס רצינות. היינו רטובים עד לשד העצמות, אבל צחקנו כל הדרך. וזה היה בדיוק היא, הופכת סיטואציה מבאסת למשהו שנזכור לנצח, רק בזכות הצחוק שלה.
ולמרות שעם השנים כל אחד התפזר קצת לדרכו, לפני לא הרבה זמן נפגשנו שוב, הפעם לפגישת עבודה אצלי במשרד. כמו תמיד, שילוב של מקצועיות חדה עם חברות אמיתית, התעניינות כנה והרבה הומור. דיברנו על כמה כיף היה ואמרנו שצריך לחזור לזה שוב, להיפגש יותר. היינו בטוחים שיהיה זמן. כי תמיד נראה שיש עוד זמן.
אבל אין.
ולכתה הפתאומית של לימור משאירה שקט צורם בלב. כי היא הייתה מסוג האנשים שאתה לא מצפה שלא יהיו פה מחר.
אנחנו נישאר עם הזיכרונות, עם החיוך שמיד עולה כשנזכרים בה, עם כל הצחוקים והאמירות הקטנות שאפיינו רק אותה, ועם התחושה שלא משנה איפה היא הייתה – היא תמיד הביאה אור, קלילות, וחמלה.
לימור, תודה על החברות, על הדרך, על מי שהיית. אני כבר מתגעגע."
