ניצב משנה רוני פארס, מפקד מרחב מנשה, מספר בראיון ממושך ומפורט לרדיו 90 על האתגרים, האחריות וההישגים הכרוכים בתפקידו. "אחריות גדולה, רבה, אני נהנה מכל רגע, ואם אני צריך להחזיר אותי כמה חודשים או חודש מאה חודשים, חותם על כל מילה," אומר פארס. "תחושת האחריות רק התחזקה והתחזקה כל יום בבוקר."

כשנשאל על משמעות הפיקוד על מרחב כה גדול ומגוון, הכולל כמעט חצי מיליון תושבים ב-64 יישובים יהודיים וערביים, השיב: "מרחב מנשה הוא מרחב ענק ומגוון. אנחנו מדברים על קצב גידול אוכלוסייה משמעותי של 3.34 על פני שטח של 569,000 קילומטר מרובע. בכל מטר כזה אתה צריך לתת שירותי משטרה, וזה לא משימה פשוטה. אני, יחד עם השוטרים והקצינים שלי, עושים את זה יום יום, שעה שעה, 365 ימים בשנה, 24/7, בכל העונות – קר, חם, גשם."

פארס מדגיש את החשיבות של נוכחות המשטרה בכל תחומי החיים: "משטרת ישראל נמצאת בכל תחומי החיים של כל אזרח במדינת ישראל. החל ממשחקי כדורגל, בכל ענפי הספורט, פשיעה, חגים ומועדים. אנחנו נמצאים בכל מקום כל הזמן."

השירות הארוך של פארס במג"ב, שם שירת יותר מ-30 שנה, משפיע על סגנון הפיקוד שלו במשטרה: "חד משמעית כן. היתרון הגדול הוא שאתה לא מקובע, אתה מנסה להכניס דברים חדשים, ראייה חדשה, תפיסה חדשה. התפיסה שלי היא קצת יותר התקפית. הנתונים גם מדברים בעד עצמם במה שהצלחנו להשיג במהלך השנה האחרונה."

על השאלה כיצד שומרים על אמון הציבור בעידן של פשיעה מורכבת והפגנות, השיב: "אמון הציבור זה משימה שאנחנו קמים איתה כל בוקר והולכים לישון איתה כל לילה. זו המשימה הכי חשובה. אנחנו חיים, מתפרנסים, קיימים ועובדים בשביל הציבור."

פארס מתייחס גם לבעיות האכיפה במגזר הערבי והחיסול התדיר בתוך החברה הערבית: "משטרת ישראל עושה את כל מה שהיא יכולה, אבל אנחנו לא היחידים במשחק. אנחנו פועלים יחד עם הפרקליטות ובתי המשפט. הכלים שנלקחו מאיתנו, כמו פגסוס, חייבים לחזור למשטרת ישראל. אם יהיה לנו את הכלים, נדע לעשות את העבודה לבד."

בנוגע למחיר האישי של השירות המשטרתי, פארס מספר על משפחתו: "כוח ההרגל הוא כנראה יותר חזק מכל דבר, אשתי והילדים התרגלו…"

הוא מוסיף: "אני חושב שהשיח על המשפחות שמאחורי השוטרים חייב להיפתח יותר. הציבור לא יודע מה עובר על השוטרים ועל המשפחות שלהם."

פארס מדבר גם על הערכתו לאביו ואימו שלימדו אותו לסלוח ולכבד כל אדם. אבי מאוד התרגש כשקיבלתי דרגה חדשה: "קיבלתי ניצב, הייתי בן 49-50, וזה הפתיע אותו. הייתי חייל מצטיין, טיפלתי בכל האירועים הקשים שהיו במשמר הגבול. רוני מספר כמה הוא אוהב את הוריו.

 "אני מזמין צעירים, חיילים משוחררים, לבוא ולהתגייס למשטרה. זה אתגר משמעותי, ואפשר להתקדם, השמיים הם לא הגבול." פארס מוסיף כי הגאווה הגדולה ביותר היא בתרומה למדינה: "נולדתי כאן, אני אמות כאן, אני חי כאן. כשאני קם בבוקר ועולה למדים ורואה את דגל ישראל, זו המדינה שלי, אין לי מדינה אחרת."