שנתיים חלפו מאז השבת השחורה של השבעה באוקטובר, אך עבור משפחתו של סמ"ר איתי חן ז"ל, הזמן לא באמת מרפא. איתי, לוחם שריון בגדוד 77 מנתניה, יצא באומץ לב עילאי להגן על יישובי העוטף לצד חבריו לצוות הטנק. במהלך הקרב ההרואי נחטפו איתי וצוותו לרצועת עזה, ורק לאחר מאבק ממושך ועיקש הובאה גופתו לקבורה בישראל. הוריו, חגית ורובי, ממשיכים לפעול ללא הרף כדי שגבורתו לא תשכח ולמען הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתביא לתשובות ולאחדות בעם.
בשיחה כואבת וחשופה ליוסי הדר בתוכנית יומן צהריים משתף רובי חן בתחושות הקשות המלוות את המשפחה מדי יום: "אנחנו, לצערנו, חיים את השביעי באוקטובר כל יום במהלך השנה. אי אפשר לבוא ולדבר עליו יום אחד בשנה ולהמשיך הלאה". רובי משחזר את אותו בוקר נורא של חוסר ודאות, כשאיתי היה בטנק בגבול: "הנחנו שהוא בעבודה, עושה מה שהוא צריך לעשות כדי להגן על אזרחים. חיינו בחרדה, בין שמיים לארץ, שלא ינקשו לנו על הדלת".
סיפור הגבורה של איתי וחבריו לצוות הטנק – דניאל פרץ ז"ל, תומר ליבוביץ' ז"ל ומתן אנגרסט שנחטף – הוא מופת של רעות והקרבה של חברים שהגיעו מרקעים שונים לחלוטין. "אין קשר בין האנשים האלו, לא בפוליטיקה ולא בשום דבר", מספר רובי ברגש, "אבל מה שעניין אותם באותו יום, זה שהם מתנהגים כיחידה אחת, כגוף אחד, כדי לבצע את המשימה שלהם. הם ראו את הגדר נפרצת, והגל השני של הנוח'בות של מאות אנשים באים… והם החליטו להסתער. בתוך האש, ובדרך הרגו הרבה אנשים רעים".
מתוך השכול והגעגוע העמוק, רובי קורא לציבור ולמנהיגים ללמוד מדרכם של הלוחמים הצעירים: "כשאתם מחליטים איזה פתק אתם שמים, אני מבקש שתחשבו על צוות פרץ. צוות שפעל כצוות… פעלו באחריות, פעלו תחת ההנחה היהודית שאנחנו הולכים להציל יהודים. והשאלה מאיפה מתחילה הגבורה הזאת ורוח הצוות הזה, שאנחנו נראה אותם עם המנהיגים שלנו? איך המנהיגים שלנו נכשלו בלאחד את העם הזה לערך של כיוון משותף?"
כחלק מפעולות ההנצחה הרבות, מציינת המשפחה את זכרו של איתי גם דרך הספורט והקהילה שכל כך אהב. בעיר הולדתו נתניה נחנך מגרש כדורסל על שמו בספורטק עיר ימים, שבו מתקיים טורניר כדורסל מיוחד בהשתתפות קבוצת אליצור נתניה, לצד מפגשים ושיחות בצה"ל ובחברות אזרחיות, כדי שסיפורו וערכיו של איתי ימשיכו להאיר את דרכנו.
