אסתר שמיר, הזמרת, היוצרת והפזמונאית פורצת הדרך שאחראית בין היתר לקלאסיקות: "עברתי רק כדי לראות", "חזקה מהרוח" ו"במקום הכי נמוך בתל אביב", הלכה לעולמה היום (חמישי) בגיל 71 לאחר מאבק במחלת הסרטן. שמיר, ילידת ירושלים ותושבת הרצליה מזה שנים, זכתה בשנת 2023 שמיר בפרס מיוחד מטעם דירקטוריון אקו"ם על תרומתה למוזיקה ולתרבות הישראלית. הלווייתה תתקיים מחר, בשעה 11:45 בבית העלמין החדש בהרצליה.
שמיר חשפה ביולי 2025 על התמודדותה עם מחלת הסרטן. היא הותירה אחריה את בן זוגה עופר וינטראוב, ושתי בנות: הילי ואורי, מנישואיה הקודמים לעיתונאי רוני שיר. כמו כן, בגיל 20, באמצע שנת 1975, היא נישאה לאפרים שמיר. השניים התגרשו ב-1978 אך שמרו על קשר חברי והמשיכו לשתף פעולה במישור המוזיקלי.
מוסיקה
שמיר ז"ל החלה את דרכה בלהקת הנח"ל, לצד מיקי קם, אריק רודיך ויהודה עדר, ואף הייתה בשלב מסוים מפקדת הלהקה. מכיוון שנדרשה לעברת את שם משפחתה, נקראה אז אסתר אלעד. הופעות משותפות של להקת הנח"ל עם להקת כוורת במלחמת יום הכיפורים פגשה את בעלה הראשון ושותפה האמנותי אפרים שמיר. אסתר החלה לכתוב שירים בגיל צעיר מאוד, ובאוקטובר 1975 הוציאה את השיר הראשון שלה לרדיו: "עברתי רק כדי לראות" (לחן ועיבוד: אפרים שמיר).
בסוף 1976, אחרי פירוק להקת כוורת, השתתפו אפרים ואסתר שמיר כמלווים במופע של אריק איינשטיין "אנשים אוהבים לשיר". בשנת 1979 הופיעה שמיר עם יהונתן גפן בתוכנית משותפת שנקראה "קוראים לזה אושר", סאטירה על זוגיות ויחסי גבר-אישה. אסתר שמיר תרמה את התשובה הנשית עם השיר הציני-פמיניסטי "גבר ללילה אחד" (אותו כתבה ללחן של אפרים שמיר) ואת הדואט "מחר אזיל דמעה" שביצעה עם יואל לרנר (שכתב גפן והלחין עדי רנרט).
בשנת 1988 יצא אלבומה הרביעי, "דו קיום באהבה", בעיבודים והפקה מוזיקלית של משה לוי.[3] מתוך אלבום זה הצליחו השירים "קרוב אל קו המטרה" ו"רגע לפני הסערה", שנפסל לשידור ברדיו בגלל הטקסט החריף שבו, שנכתב בהשפעת אירועי האינתיפאדה הראשונה. (מהטקסט הזה ידועה השורה "אל תשלחו את אחי אל ההדק, כאילו כח עליון דורש. האדמה לא מבקשת דבר מאיתנו, רק האדם מבקש"[4]). בשנה זו נאגדו שיריה המולחנים לספר שירים "עד הסוף" בהוצאת "ביתן".
מלבד ביצוע של שיריה בעצמה, שמיר גם כתבה שירים, בעיקר מילים, לזמרים רבים, כגון: גלי עטרי ("חזקה מהרוח", "ביום שאחרי"), יהודית רביץ, ריטה ("זמן", "תחנה של זמן"), דורית ראובני, ("עד שער החלום"), עדנה לב ("כל הדרך אלי"), ירדנה ארזי ("ילדה יחפה", "ארמון הקרח"), יהודית תמיר ("שומר האש"), מוני ארנון ("תמונה שבורה") לאה שבת ("מעבר לגדר"), מזי כהן, אורה זיטנר, סשה ארגוב ("פרידת מחר"), יהודה פוליקר ("היום את צוחקת"), נורית גלרון, אדם, דפנה דקל, ריקי גל, דני בסן ("חרד לשלומך", "יריה מהמותן") ועוד רבים אחרים.
במשך כל השנים הופיעה שמיר במועדונים ובאירועים כזמרת-יוצרת כשהיא מלווה את עצמה בגיטרה או עם מלווה נוסף.
בספטמבר 2022 השיקה תערוכה של ציוריה, "עברתי רק כדי לראות", אותם החלה לצייר במהלך מגפת הקורונה.
עיסוק בנטורופתיה
במקביל למישור המוסיקלי, החלה שמיר לעסוק בריפוי טבעי. בשנת 1988 למדה נטורופתיה, לימדה רפואה טבעית בקולג' הישראלי ובמדיסין ופיתחה שיטת ריפוי המשלבת עבודה קולית והתפתחות רוחנית. שיטתה התפרסמה בעולם כשיטת קול הרוח (באנגלית: The Voice of Light). היא הכשירה מטפלים רבים בשיטה בישראל ומחוצה לה. במסגרת עבודה זו יצרה גם תקליטורים לריפוי המופיעים באתר האינטרנט. ב-2006 יצא לאור סיפרה "קול הרוח" (על יכולתו של הקול לרפא) בהוצאת פראג.
פוליטיקה
במהלך השנים 2020 עד 2021 הוציאה שמיר שלושה שירים ברוח מחאות בלפור. שמיר נאמה והשתתפה פעמים רבות בהפגנות בלפור ובכיכר פריז בירושלים ובמספר מוקדי הפגנה ברחבי הארץ.
ב-6 בנובמבר 2023 הוציאה מחדש את "שלא תדעו עוד צער" ביחד עם דני בסן, שהקליטה במקור עבור אלבומה "בגלל האנשים שאני אוהבת" (2003). ההקלטה המחודשת נעשתה בעקבות מלחמת חרבות ברזל. ב-9 בנובמבר, שלושה ימים לאחר מכן, כתבה וביססה שמיר את שירה "חזרה הביתה" על "הליכה לקיסריה". את הגרסה הוציאה למען הישראלים שנחטפו בידי חמאס. קליפ נלווה שיצא, כלל את תמונותיהם של החטופים.
בהמשך היא כתבה שירים נוספים, וביניהם "נר לתצפיתניות", שהולחן על ידי עמירן דביר ששר אותו יחד עם ארקדי דוכין. בינואר 2025, הוציאה שיר תפילה חדש למען השבת החטופים, "עוד נשימה אחת", והוציאה גם את ספרה הרביעי, "פתקי מלחמה", המבוסס על שירים ועל פתקים שכתבה על רגשותיה ועל המלחמה החל מ־28 באוקטובר 2023.
בשנת 2026 הקליטה יחד עם יהל דורון את השיר "בצד השני של הפחד", אותו הלחין דורון למילותיה של שמיר.
