שידורי התוכנית "יומן תשעים" בהגשת עו"ד אלי אורגד שהתקיימה היום (שלישי), יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נפתחו בעדות מצמררת של ניסים ראובן ז"ל, שורד שואה מיהדות לוב. באמצעות הקלטה שהושמעה בתוכנית, סיפר ראובן לביתו ולבנו על שנות הרעב, הפחד וההשפלה שעבר כילד בעיר בנגזי, לאחר כיבוש לוב בידי הגרמנים ובעלי בריתם האיטלקים בשנת 1942. "שמו אותנו בגטו", סיפר, "מה שאני זוכר מכל הטראומה הזאת – הרעב. מי שלא יודע מה זה רעב, שיבוא וישאל אותי".
ראובן תיאר כיצד ראה מוות שוב ושוב, וכיצד נאבק לשרוד בתוך מציאות בלתי נתפסת של מחסור מוחלט. הוא סיפר כי ניצל בזכות סבו, סנין, אדם מאמין וחזק, שהיה יוצא מדי יום ומביא לו מזון. "אני חייתי בזכות הסבא שלי, הסבא שלי היה איש מאמין ואיש חזק, פיזי, חזק מאוד. הוא היה, גייסו אותו האנגלים לרגל אחריהם. והוא היה יוצא בבוקר ובערב מביא לי אוכל. מה הוא מביא לי? את האוכל של הסוסים של הגרמנים", תיאר, "והיה אומר ככה, אם אלוקים רוצה, הוא יחייה. אם אלוקים לא רוצה, הוא ימות. אני אעשה מאמצים להביא את האוכל מהסוסים".
עוד תיאר כיצד אותו סב סייע לבריטים במאבק נגד הגרמנים, כשהחליף דלקים במחסנים הגרמניים ותרם לשיבוש פעילותם. לדבריו, יהודים רבים סייעו בכך לבעלות הברית, עד לשחרורם ולרגעי השמחה הראשונים, כאשר קיבלו מזון, בגדים ויחס אנושי לאחר שנים של סבל.
הצלקת שנותרה עד היום
בקטע מוקלט נוסף שהושמע בתוכנית, סיפר ראובן על הפציעה הקשה שנשא עמו כל חייו. לדבריו, כשהיה תינוק ראה נאצי את מגן הדוד שהיה עליו, והכה אותו בעינו באמצעות קת הרובה. בני משפחתו חששו לחייו, אך סבתו נתנה זהב שהיה עליה לרופא איטלקי, וזה תפר את הפצע והציל אותו. "עד היום יש לי את הסימן", אמר, "אבל ברוך השם, יצאתי בזה בנס".
"עד היום לא יצאתי מהגטו"
כשנשאל ראובן ז"ל מה הוא מבקש שהציבור יזכור מהשואה, הוא דיבר בכאב עמוק על הקורבנות. הוא סיפר כי גם שנים לאחר מכן הוא בוכה כשהוא שומע על המשרפות, על חדרי המוות ועל ההטעיה האכזרית של הנאצים. לצד זאת, הדגיש את גבורת היהודים שנלחמו בגטאות. "הגטו הזה, זה בשבילי, עד היום אני לא יוצא ממנו", אמר. "זה נמצא אצלי בגוף, בדם, בנשמה".
בהמשך עלתה לשידור בתו, ניצה ראובן, שסיפרה כי אביה ראה שליחות גדולה בהנצחת שואת יהודי לוב – פרק היסטורי שלדבריה רבים אינם מכירים. היא תיארה אדם מלא אהבת אדם, ענווה ונתינה, שידע לראות טוב בכל אדם, לעזור בשקט, ולכבד כל אדם ללא הבדל דת, מוצא או דעה. לדבריה, גם בשנותיו האחרונות לא יכול היה לשאת מראה של בזבוז מזון, זכר לרעב שחווה בילדותו.
המסר המרכזי שביקש ניסים ראובן להעביר, כפי שאמרה בתו וכפי שנשמע בדבריו, היה אחדות ואחריות. לשמור על המדינה שקמה אחרי אלפיים שנה, להסתפק במעט, לא לבזבז, ולנהוג זה בזה ברוח "ואהבת לרעך כמוך". עדות חייו של ראובן הותירה בשידור תחושת כאב עמוק, אך גם מורשת של אמונה, צניעות ואהבת אדם.
