אם לפעוטה בת שנתיים וארבעה חודשים, המתמודדת עם מחלה קשה ונמצאת כעת בשלב ההחלמה, מתארת מסכת מתמשכת של קשיים, אטימות ומאבקים מול עיריית רעננה, שלדבריה הפכו את חייה לבלתי אפשריים. בשיחה ארוכה וטעונה היא מספרת כיצד מצאה את עצמה נאבקת לבדה על זכויות בסיסיות, תוך כדי טיפול בבתה, חוסר שינה והידרדרות כלכלית.
“אני באמת לא מאמינה לאיזה סיפור נקלעתי”, היא אומרת. “מצאתי את עצמי בארבע וחצי בבוקר ערה במיטה, חושבת על הכול. על הפוסט שכתבתי, על זה שהוא הרים סערה בעירייה, ועל כך שמסתבר שיש שם עניינים פוליטיים מאוד מאוד רציניים”.
לדבריה, לאחר שפרסמה פוסט שבו תיארה את מצבה ואת הקשיים מול העירייה, פנו אליה גורמים פוליטיים וביקשו ממנה להסירו. “התקשרו אליי חברי קואליציה ואמרו לי להוריד את הפוסט ולכתוב ברכות ותודות לעיריית רעננה. שאלתי אותם למה שאעשה את זה, היא לא עזרה לי, לא עד עכשיו. אמרתי להם שאני מבינה מה מגיע לי על פי חוק, פוליטיקה לא מעניינת אותי”.
האם הילה מספרת כי עד לאחרונה התגוררה בתל אביב, שם לדבריה ההתנהלות מול גורמי הרווחה הייתה פשוטה ויעילה. “שם הכול נעשה בצורה אלגנטית וקלה. אמא שלי גרה ברעננה ואמרה לי לבוא לפה, שיהיה לי יותר קל. היום היא אומרת לי שהיא מצטערת שאמרה לי לעבור”.
לדבריה, המעבר לרעננה סימן את תחילתה של תקופה קשה במיוחד. “מאז שהגעתי לפה אני עוברת גיהינום. אני לא מאמינה למה שקורה. האטימות פשוט בלתי נתפסת”.
הקושי המרכזי, כפי שהיא מתארת, הוא סביב הסדרת מלווה והסעה לגן שיקומי בכפר א"זר שברמת גן. “זה שירות שהעירייה מחויבת לספק על פי חוק”, היא מדגישה. “בפועל אין פתרון, ואין גם פיצוי זמני. אני עושה את העבודה של העירייה בחינם”.
לדבריה, בעיריות אחרות נהוג לפצות הורים עד למציאת פתרון קבוע. “העובדת הסוציאלית של הגן אמרה לי בעצמה שבעיריות אחרות משפים את ההורים על הוצאות הליווי. בתל אביב משלמים להורים בין שש וחצי לשמונה אלף שקלים. לי לא נותנים כלום”.
האם מתארת את הקושי במציאת מלווה בתנאים שהוצעו. “אמרו לי שבהתחלה זו תהיה עובדת עירייה, ואז העבירו את זה לקבלן. הקבלן מציע 70 שקל לכיוון. זה לא הגיוני, המלווה צריכה להגיע אליי לרעננה בשבע וחצי בבוקר, לנסוע במונית לכפר אז"ר, להשאיר שם את הילדה, ולהסתדר לבד בלי תחבורה ציבורית. מצפים ממנה לעשות את זה בשביל 70 שקל. מי תעשה דבר כזה”.
בהמשך, לדבריה, הסכום הועלה במעט. “אחרי עשר דקות הוא התקשר ואמר 85 שקל לכיוון. זה יוצא בערך ארבעת אלפים שקלים בחודש, ובפועל זו עבודה של ארבע עד חמש שעות ביום. זה לא ריאלי, ולכן אין מלווה ואין פתרון”.
בינתיים, היא נאלצת ללוות את בתה בעצמה. “אני לא יכולה לעבוד, אני בקושי ישנה, אני משלמת על דלק ועל נסיעות, ונכנסת לחובות. העובדת הסוציאלית אמרה לי במפורש שאני עובדת עירייה בחינם”.
לצד הקושי מול העירייה, מתארת האם גם הסתבכות סביב סיוע שקיבלה מקרן צדקה. “באוקטובר, כשעוד הייתי תושבת תל אביב, פגשנו אדם מקרן צדקה. אישרו לי השכרת רכב לחמישה חודשים ושילמו לי חודש אחד”.
לדבריה, לאחר פרסום הפוסט, הדברים השתנו. “פנו אליי מהקרן וביקשו הבהרות. אחר כך מנהל אגף הרווחה ברעננה טען שזה הפיצוי שאני מקבלת על זה שאין לי הסעה. אמרתי לו שזה לא נכון. לא הייתי תושבת רעננה, לא היה לי תיק רווחה, ואין קשר בין הדברים”.
האם טוענת כי בהמשך נטען כלפיה כי מסרה מידע לא נכון. “אמרו שאישרו לי את הסיוע מהקרן כי טענתי שהבת שלי עדיין בטיפולים כימותרפיים. זה פשוט לא נכון. שלחתי דוח סוציאלי מבית החולים שבו כתוב במפורש שהטיפולים הסתיימו. כשאמרתי את זה, חסמו אותי ומאז אין לי גם את סיוע הקרן".
“אין פתרון אף לא זמני מהעירייה, אי אפשר להמשיך בצורה הזו, הזמינות ברווחה גרועה ביותר, בתל אביב עונים מיד"
למרות הכול, האם מדגישה כי אינה מחפשת מאבק ציבורי. “אני לא לוחמת צדק. בחיים לא הייתי בסיפור כזה. אני פשוט מיואשת. יכול להיות שאחזור לתל אביב. אין לי כוח”.
על התקופה בבית החולים היא מספרת בהתרגשות. “באשפוז היינו עטופות. עמותות, אנשים טובים, חום ואהבה. זו לא הייתה תקופה רעה. ודווקא כשיצאתי משם, התחיל הסיוט האמיתי”.
היא אומרת כי אם לא יחול שינוי, תפנה לערכאות משפטיות. “יש פסיקות ברורות. אני לא רוצה להגיע לשם, אין לי כוח לזה, אבל כנראה שלא תהיה לי ברירה”.
הכתבה מובאת עם כוונה לקבל תגובת עיריית רעננה לכלל הטענות בהמשך.
