כיום, לפי נתוני משרד הרווחה והביטוח הלאומי חיים בישראל כ-106 אלף ניצולי שואה, בגיל ממוצע של 87, כ-12 אלף מהם נפטרו בשנה האחרונה. רחל דולינסקי, שורדת שואה בת 99 ממחנה ברגן-בלזן, התראיינה היום (שלישי) לתוכנית "יומן תשעים" בהגשת עו"ד אלי אורגד ושיתפה בצלילות את עדותה מתקופת המלחמה הנוראה. דולינסקי, ילידת הונגריה, סיפרה כי יום קודם לכן השתתפה באירוע "זיכרון בסלון" בקדימה צורן.
רחל סיפרה כי כבר בגיל צעיר חשה שהמציאות משתנה לרעה. אביה, שהיה בעל חנות, נאלץ להתמודד עם איסורים שהטילו ההונגרים, ובהם איסור על שחיטה כשרה. גם בלימודיה הרגישה את ההידרדרות: היא למדה בסמינר למורות שהיה שייך לכנסייה הלותרנית, אך לאחר שנדרשה להגיע גם בשבת, ובהמשך נאמר לה שאין ויתור בנושא – נאלצה לעזוב. לדבריה, גם מוסדות לימוד אחרים הגבילו את מספר התלמידות היהודיות, וכך הורגשו ההפליה והחסימות בחיי היום-יום.
רחל תיארה כיצד ביקשה מהוריה לעבור לבודפשט, שם הייתה פעילה ב"שומר הצעיר". לדבריה, בעיר הגדולה החיים היו קלים יותר גם בתקופה של ההסתרה, עוד קודם לפרוץ המלחמה. הרגע המשמעותי ביותר מבחינתה הגיע לאחר כניסת הגרמנים, כאשר חברי התנועה קיבלו זהויות חדשות וניירות של נוצרים. היא ובן זוגה החליטו להעביר את המסמכים להוריהם, כדי לאפשר להם סיכוי להינצל. הוריה ואחיותיה הגיעו לבודפשט, אך לאחר כמה ימים נעצר אביה בחשמלית, אף שהתעודות היו תקינות. "כנראה ששפת הגוף שלו הסגירה אותו", סיפרה. הוא ואמה נלקחו למחנה. שתי אחיותיה ניצלו אצל דודות, ואילו היא ואחותה ניצלו דרך קבוצת קסטנר.
החזרה להונגריה לאחר המלחמה
כשנשאלה על המפגש המחודש עם הונגריה לאחר המלחמה, סיפרה רחל כי חזרה לשם בשנת 1983. לדבריה, ביומיים הראשונים לא הצליחה לצאת מהמלון, ורק לאחר מכן אזרה כוחות וסיירה בעיר. "היופי נשאר", אמרה על בודפשט, על הארכיטקטורה, התרבות והנוף, אך לצד זאת תיארה את הכאב כשחזרה לרחוב שבו גרו דודותיה, ואת הזעזוע כשגילתה שהבית שבו גדלה איננו קיים עוד. היא הדגישה על הזיכרון: "זה לא נמחק".
הדבקות בחיים
לדור הצעיר ביקשה רחל להעביר מסר של אמונה וכוח פנימי. לדבריה, חשוב לבנות את החיים, וגם אם נכשלים או נתקלים בקשיים – למצוא את הכוחות להתגבר. "אם הדבר לא הצליח, יצליח הדבר הבא", אמרה והדגישה את האמונה ביכולת האישית ואת החשיבות לאפשר לעצמנו לבחור ולהמשיך קדימה.
על מה רחל הכי גאה?
"אני חושבת שהדבר הראשון שאני גאה, וזה לא יישמע מאוד חוצפה, אבל אני מאוד גאה בעצמי", אמרה, "שהיו לי הכוחות ללמוד להקים משפחה, לעבוד בעבודה שמאוד אהבתי, משפחה שהיא כולם כולם אנשים ערכיים, חרוצים, עובדים, אוהבים. זאת גאוותי, וזה הסיפוק האדיר שהיה בחיי, וישנו".
המציאות כיום בישראל
בהתייחסה למציאות בישראל כיום אמרה כי הארץ "שייכת לשני עמים", וכי יש למצוא דרך לחיות בשלום עם השכנים. "המסר שהייתי רוצה להעביר להם (לדור הצעיר), שהארץ הנהדרת שלנו שייכת לשני עמים, ואנחנו יכולים, צריכים, מוכרחים למצוא את הדרך לחיות איתם בשלום וגם עם שכנינו", אמרה, "אנשים מטבעם רוצים את החיים השקטים, השלווים, הפעילים, ולא את המלחמות. המלחמות זה יוזמה של מנהיגים, ואני מקווה שיבוא הזמן שהמנהיגים יבינו שהשלום והלחיות ביחד זאת הדרך הנכונה"
כמו כן, היא התייחסה לאנשים שבחרו לעזוב את המדינה, והביעה את צערה: "כל מי שמוכן, לצערנו רבים ורבים כבר לא מוכנים, ואנחנו יודעים את האחוז הגבוה של עזיבות, ומי שמחליט וחושב שזה המקום, זאת הדרך היחידה, לפי הבנתי".
תיעודים ממפגש "זיכרון בסלון" שאירחה מאיה שגיא בקדימה-צורן:
רחל דולינסקי – אז והיום | לקט תמונות:
