האולפן עוצר נשימה כשעמרי גווילי מדבר על אחיו הצעיר, רב־סמל בכיר רן גווילי, לוחם יס״ם נגב שנפל בקרב בקיבוץ עלומים ב־7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בידי חמאס. בראיון לרדיו 90 מספר עמרי על אחיו האהוב.
“הוא היה הראשון לצאת והאחרון לחזור,” אמרה עליו אימו, משפט שהפך לסמל בדמותו. “אנחנו יודעים הכול,” מספר עמרי. “יש לנו שיתוף פעולה מלא מצד המדינה. כל הגורמים מעדכנים אותנו בכל פרט. הדבר היחיד שאפשר לומר הוא שהבטיחו לנו שלא יעברו לשלב ב’ עד שרני לא חוזר. זה הזמן שלו. זאת גם הדרישה שלנו כמשפחה.”
עמרי מספר על רן שהפך לדמות אהובה בכל מקום שאליו הגיע. “אני לפעמים אומר ילד, אבל רן הוא גבר. גבר מיוחד מאוד. בן אדם שכל כולו לב. תמיד נותן, תמיד עוזר, רואה את החלשים ומרים אותם. קשה לי בארבע דקות לתאר מי הוא, צריך שעות בשביל לספר על כל מה שהוא עשה ומה שהוא היה.”
הוא נזכר בסיפור אחד קטן שהפך לגדול: “הייתה ילדה נכה בכיתה שלו והיה חשש שלא יבואו לבת מצווה שלה כמו לאחרת. אז הוא פשוט דאג, רתם את כולם, עשה הכול שהיא לא תיפגע. אחרי שהוא נפל, גילינו עוד סיפורים שלא ידענו. ילדים קטנים ואנשים בני חמישים שסיפרו איך רני היה חלק מהיום ־ יום שלהם.
אפילו ניצול שואה אחד שכל יום שישי רני דיבר איתו ונסע אליו להביא לו דברים. הוא עשה הכול בצניעות. הוא לא היה מספר על זה לעולם.”
למשטרה הגיע אחרי מסלול של התמדה וכוח רצון נדיר. “הוא התגייס לגולני ושבר עצם ירך,” מספר עמרי. “הרופא אמר לו שהוא לא יחזור ללוחמה. רני אמר לו: ‘דוקטור, עוד ארבעה חודשים אני חוזר לפה ואתה חותם לי שאני חוזר ללוחמה כרגיל.’ אחרי ארבעה חודשים הוא חזר. הרופא אמר לו שהוא נס רפואי. הוא סיים את השירות שלו בהצטיינות. ובמקום לטייל, הוא כבר התייצב ליס״ם נגב להמשיך לקדש את המדים. זה מה שמעניין אותו. לא רכבים מפוארים ולא כסף. לתת למדינה, זה מה שמילא אותו.”
הקשר ביניהם היה עמוק. שלוש שנים מפרידות ביניהם, והם היו בלתי נפרדים. “חברים שלי היו חברים שלו, וחברים שלו היו חברים שלי. היינו יוצאים יחד לכל מקום. הוא אהב אופנועים ואני הייתי זה שמפקח מהצד,” הוא מחייך לרגע בתוך הכאב. “הוא ראה אותי חוזר על מדים ורצה גם.”
עמרי מספר על הבית שממנו הגיעו האחים. “אנחנו בית של משטרה. גם אני שוטר וגם אשתי שוטרת. אחותי הייתה חוקרת מצ״ח. החינוך לתת למדינה בא מהבית.”
והוא חוזר שוב ושוב לדמותו של רן: “הוא היה מראה לילדים בתי ספר כמה חשוב לכבד את אנשי החינוך. הוא היה נכנס ואומר שלום למורה. זה היה מי שהוא. בחור שמחנך דרך הדוגמה האישית.”
גם עכשיו, כשהמאבק להחזירו נמשך, המשפחה בוחרת לאחד את העם. “אנחנו רוצים קבלת שבת. זה יותר רני. לשבת יחד, לדבר, לצחוק, להתחבר. זה מה שהוא רצה עם מאוחד.” על החשש שחמאס ימשיך למשוך זמן הוא אומר: “ברור שיש חשש. אלה מפלצות. אי אפשר לסמוך עליהם. אבל אנחנו חזקים. רני נותן לנו את הכוח.”
כשהשיחה מגיעה לרגשות הכי עמוקים, קולו של עמרי נסדק. “רני נתן לנו את היכולת לבחור בחיים ולא בשכול. אם נבחר בשכול נאכזב אותו. אנחנו לא מוכנים לאכזב אותו.” הוא עוצר, לוקח נשימה. “הגיבור הזה מציל אותנו. בכל שנייה.”
כשנשאל מה הדבר שהכי חסר לו, הוא עונה בלחש: “לראות אותו. להרגיש אותו. לשמוע את הצחוק שלו. הוא היה אחי הקטן אבל היום אני מבין שהוא שייך לעם הזה. לכולם.”
