חוק מס הגודש שמקדמת הממשלה מעורר התנגדות חריפה בקרב רשויות ותושבים במרחב הכפרי סביב גוש דן, ובראשן מועצות אזוריות כמו דרום השרון וחוף השרון. על פי המתווה המוצע, אזור גוש דן יחולק לשלוש טבעות תמחור, פנימית, אמצעית וחיצונית, כאשר גם יישובים המרוחקים מתל אביב ייכללו במעגלי החיוב ויידרשו לשלם "אגרת גודש" בכניסה וביציאה מהאזור.
לטענת ראשי המועצות האזוריות, החלת המס במרחב הכפרי נעשית ללא חלופה תחבורתית ראויה. בדיון שנערך בחודש נובמבר האחרון בוועדת הכספים של הכנסת, הביעה ראשת מועצת דרום השרון, אושרת גני גונן, התנגדות נחרצת למהלך.
"כשתהיה תחבורה ציבורית טובה – תטילו מס גודש. אין תחבורה ציבורית", אמרה. "אני מדברת בשם מועצות אזוריות שפעמיים ביום נכנס אליהן אוטובוס. מה אתם מצפים, שמשפחה תשלם אלפי שקלים בחודש כי אין לה דרך אחרת להגיע לעבודה, לבית הספר או לקניות?"
לדבריה, במועצות האזוריות אין רכבת קלה, אין מטרו, ותדירות האוטובוסים נמוכה עד לא קיימת. "אין לנו רכבת, אין לנו מטרו, אין לנו אוטובוסים – אז במה ניסע?" שאלה.
גם תושבים מביעים חשש מהשלכות החוק. יעל טל, תושבת מושב גבעת חן שבדרום השרון, מספרת לרדיו 90 היום כי הכללת המושב בטבעת החיצונית פוגעת בשגרת החיים הבסיסית. "רעננה היא העיר שלנו – שם הקניות, בתי הספר, הרופאים וקופת החולים. כל יציאה אליה תחייב מעבר בשער גודש", אמרה. לדבריה, גם ניסיון לעבור לשימוש ברכבת אינו חוסך כסף: "אני חונה בתחנת רכבת בעיר אחרת ומשלמת עשרות שקלים על חניה, כי אין לנו תחבורה ציבורית מהמושב".
טל הוסיפה כי בפועל, המהלך "סוגר אותנו מכל הכיוונים" ומטיל נטל כלכלי כבד על משפחות. "אין אלטרנטיבה. אנחנו מבקשים להחריג את המרחב הכפרי, לפחות עד שתהיה תחבורה ציבורית אמיתית".
במקביל להתנגדות בשטח, גם בזירה הפוליטית נרשמת ביקורת. לאחר הדיון בוועדת הכספים, הוגשה הצעה לביטול אגרת הגודש על ידי חברי כנסת, בהם משה גפני, בטענה לפגיעה במשפחות מעוטות יכולת. הדיון בהצעה בוועדת השרים לענייני חקיקה נדחה, ומועד חדש טרם נקבע. גם יו"ר ועדת הכספים, חנוך מלביצקי, הביע הסתייגות מהחלת האגרה במתכונתה הנוכחית.
מנגד, במשרד האוצר מגינים על המהלך. בתגובה רשמית נמסר כי הגודש במטרופולין גוש דן הוא מהחמורים בעולם, וכי מס גודש הוא כלי מקובל בערים רבות. "כלל ההכנסות מהמס מיועדות למימון מערכת המטרו ולתגבור התחבורה הציבורית", נמסר, תוך ציון השקעות עתידיות ברכבות קלות, חניוני חנה וסע ותחנות רכבת נוספות.
עם זאת, ראשי המועצות והתושבים טוענים כי ההבטחות לעתיד אינן פותרות את המצוקה בהווה. "אני אהיה הכי שמחה בעולם אם תהיה תחבורה ציבורית במרחק הליכה כל 20 דקות", אמרה טל, "אבל עד שזה יקרה – אל תפעילו עלינו את שערי הגודש".
