היום (שלישי), יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוקדש בתוכנית "יומן תשעים" בהגשת עו"ד אלי אורגד אייטם מרגש במיוחד לעדותה של פולינה דוידסון, אימו של חבר הכנסת סימון דוידסון ממפלגת "יש עתיד". במהלך השידור הוקראו קטעים מסיפורה, כפי שפורסמו בספר "ילדי גטו קובנה", ובהם תיארה את הישרדותה כילדה קטנה בגטו קובנה שבליטא. סימון דוידסון עלה לשידור לאחר מכן, ואמר: "מאוד ריגשת אותי עכשיו".
בעדותה סיפרה פולינה כיצד בני משפחתה נרצחו בידי ליטאים, בעוד היא עצמה ניצלה שוב ושוב בנסיבות בלתי נתפסות. היא תיארה את "אקציית הילדים", את המחבוא הסודי מאחורי קיר הטפט, ואת הרגעים שבהם אמה נאלצה לדחוף מגבת לפיה כדי שלא תבכה ותסגיר את המסתתרים במקום. בהמשך סיפרה כיצד הוריה החליטו להבריח אותה מהגטו: היא הורדמה, הוסתרה בעגלה, ולאחר ניסיון ראשון שנכשל, הצליחו לצאת שוב, לחצות נהר בסירה ולהגיע לביתה של אנלה, האישה הליטאית שהצילה את חייה.
אנלה – האישה שהגישה חמאה נקייה
דוידסון תיאר עד כמה מסירת אימו לידיים זרות היה אירוע מזעזע, והוסיף כי הסיבה היחידה שאב המשפחה החליט להביא את ביתו, בנסיבות הבלתי נתפסות של השואה, לידי אנלה – הייתה כיוון שהגישה לו חמאה טהורה: "הוא היה קונה חמאה, ותמיד החמאה הייתה מלוכלכת, עם נסורת, עם לכלוך. ופעם ראשונה הייתה חמאה נקייה – ואת החמאה הזאת מכרה אנלה", סיפר, "ואז הוא הבין שהיא אישה ישרה. הוא חזר אליה והוא התחנן על חייו שהיא תיקח את אמא שלי".
עוד סיפר דוידסון כי אימו על הקשר בינה לבין האישה שהצילה את חייה והמשמעות של המעשה עבורה. לדבריו, בימים אלו אימו אינה במיטבה, מאושפזת בבית חולים ולא מזהה את בני המשפחה – אבל כן זיהתה את אנלה. "אמא שלי עכשיו במצב מאוד מאוד לא טוב בבית חולים, ולצערי היא לא מזהה אותנו. לא אותי, ולא את אחי ולא את הנכדות. ושלשום, אח שלי התחיל להראות לה תמונות", המשיך, "ופתאום הייתה תמונה של אנלה. האישה הליאטאית שהצילה אותה. ואמא שלי אמרה: 'אנלה'". הוא הדגיש: "היא לא זיהתה, לא את הילדים ולא את הנכדים – והיא זיהתה את אנלה. זה פשוט מטורף לחשוב את זה", אמר, "בבית של אמא שלי עד היום יש את התמונה שלה. אנחנו מבינים שמי שהציל את אמא שלי – זה האישה הזאת".
לא זורקים אוכל
עוד עולה מעדותה של השורדת, רופאת הילדים המיתולוגית ד"ר דוידסון, כיצד הוסתרה במקומות שונים, נשלחה לקבץ נדבות, ואף ניצלה מחטיפה בידי גרמנים כאשר אישה ליטאית זרה העמידה פנים שהיא אמה. בהמשך הגיע אביה לחפש אותה, אך הילדה החשדנית לא האמינה מיד שזהו אביה. רק לאחר שהראה לה כובע כחול של אמה, זיהתה אותו ורצה אליו. לאחר המלחמה ביקשו הוריה לעלות לישראל, ובשלב מסוים אושרה יציאתה בלבד, אך היא סירבה לעזוב אותם. "פעם אחת כבר נפרדנו וזה מספיק", אמרה.
בהמשך השיחה סיפר סימון דוידסון כי גדל בבית שבו השואה הייתה נוכחת בכל יום. "אני גדלתי על השואה, אני שמעתי והרגשתי יום-יום", אמר. הוא תיאר בית שבו לא זורקים אוכל, שומרים כל פירור, וחוסכים "ליום רע". עוד סיפר על סבתו שהייתה צורחת בלילות מילים בגרמנית, ועל הלילה היחיד שבו פתחה את לבה וסיפרה במשך ארבע שעות את סיפור הזוועות שעברה.
זיכרון השואה והגבורה
חבר הכנסת דוידסון דיבר גם על משמעותה של מדינת ישראל עבור בני הדור השני והשלישי. הוא הזכיר את ביקורו ביער פונאר שבליטא, שם נרצחו עשרות אלפי יהודים, וסיפר כי עמד שם כחבר כנסת, קרא קדיש ושר את "התקווה". "זה הכוח שלנו, זו המשמעות של מדינת ישראל, זו המשמעות של הציונות", אמר. לצד זאת התריע מפני האנטישמיות הגוברת בעולם וקרא למדינה להיאבק בכך בכל הכוח.
לסיום, חזר דוידסון לדמותה של אמו – רופאת הילדים המיתולוגית של נתניה, שראתה במקצועה שליחות ופעלה במסירות למען מטופליה. לדבריו, הגאווה הגדולה שלה לא הייתה בתפקידו הציבורי, אלא בכך שהקימה משפחה, זכתה בילדים ונכדות, ושהמשפחה ממשיכה לחיות בישראל.
