שורת מקרים טראגיים שאירעו בשבועות האחרונים באזור השרון, חלקם על רקע חרמות ופגיעה חברתית, חלקם ללא סיבה ברורה, מציבים שוב בקדמת הבמה את אחת התופעות הקשות ביותר בחברה הישראלית: שיימינג, חרמות ובידוד חברתי בקרב ילדים ובני נוער.
ברעננה החליטה העירייה להוביל מהלך רחב היקף שמטרתו להילחם בתופעה ולדבריה להציל חיים ממש.
בריאיון ל "יומן 90" מספר כתב התחנה על מגמה מטרידה של עלייה במקרי פגיעה חברתית וחרמות, לעיתים כאלה שנשארים מתחת לרדאר, עד לרגע שבו קורה הבלתי ייאמן.
ראש העיר רעננה, חיים ברוידא, הצטרף לשיחה והדגיש כי היוזמה לטיפול בתופעה בעיר יצאה ממנו באופן אישי, ללא שיתוף משרד החינוך או הנהגת ההורים. “זו החלטה, יוזמה שלי, שעלתה בלי אף אחד מסביב,” אמר. “זה הנושא שהכי כואב, הכי מרגיז והכי מתסכל.”
ברוידא מציין כי הנושא מעסיק אותו כבר זמן רב. “לפני כחצי שנה סיימתי סבב של 62 כיתות בבתי הספר. נכנסתי לכל כיתה לחצי שעה, הוצאתי את המורה וישבתי אני מול התלמידים. כל אחד קיבל ממני מדבקה עם מספר טלפון, כדי שיוכל לצלצל בעת מצוקה. אבל זה טיפה בים. המציאות שאנחנו חיים בה, ברשתות החברתיות, מייצרת סכנה אדירה.”
לדבריו, ההחלטה לקיים שעתיים של שיח פתוח בכל כיתות העיר ביום אחד הייתה דרושה כדי להתחיל שינוי: “הנחיתי את ראש אגף החינוך שלנו להכין מערכי שיעור מותאמים גיל. זה חשוב, זה פשוט הצלת חיים.”
ברוידא מספר כי הוא רואה את המצוקה יום־יום: “יש ברעננה מקרים של ילדים במצוקה שלא מסוגלים לדבר עם ההורים. הם מפחדים שההורים ייקחו ללב. אני מנסה לנפץ את הבועה הזאת.”
ברוידא מתאר מציאות שבה “כל אחד היום מחזיק כלי נשק ביד, אצבעות ומקלדת”. לדבריו, היכולת לפגוע היא מיידית וחסרת גבולות. “זה נורא. זו פגיעה בילדים שלא יודעים איך להתמודד. גם המבוגרים צריכים לקחת אחריות. הילדים רואים איך המבוגרים מתבטאים ומחקים אותם. זו אווירה כללית במדינה.”
ראש העיר מדגיש כי לצד חינוך וחיזוק המסוגלות האישית, יש מקום גם להגדרה מחדש של ענישה: “אני חושב על אמצעי ענישה שהם חינוכיים. ילד שפגע יידרש לתרום לקהילה, ללוות קשיש, לתת שעות למען הציבור, לעשות משהו שמחזיר לחברה. לא כעונש נקמני, אלא כדרך לתקן.”
לדבריו, המערכת מתקשה לאתר בזמן אמת את הילדים שנמצאים בסכנה: “אין לנו מושג. ילד יודע לזייף. גם כשיש יועצים ומורים, לא תמיד רואים. אני נמצא בבתי ספר כל שבוע, מדבר עם הילדים בלי ספוט, בלי טקס. אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים שינוי עמוק.”
ברוידא מבקר גם את הרשתות החברתיות ואת תרבות השיח: “אני רואה מה כותבים עליי בפייסבוק, זה איום ונורא. בתי המשפט לא נותנים את הדין על הדברים האלה. אם היו מטילים קנסות כבדים, כמו ששרת התחבורה מציעה בנושא הטלפון בנהיגה, אנשים היו חושבים פעמיים. אולי גם כאן צריך להתחיל להרתיע.”
לצד החינוך בבית הספר, הוא מדגיש שגם ההורים חייבים לקחת אחריות: “הילד רואה את האבא מתלהם, והוא מרשה לעצמו אותו דבר. אנחנו צריכים לשנות את זה. המנהיגות צריכה לתת דוגמה. כשאתה רואה איך נבחרי ציבור מתבטאים, מה אתה מתפלא שהילדים עושים את אותו הדבר?”
ברוידא מספר כי הוא נוהג לפרסם תופעות של ונדליזם בלי להתבייש, כדי לייצר שיח ציבורי אמיתי: “פרסמתי ספסל שנהרס וכתבתי למעלה ‘מי ההורים של הילדים האלה?’. חייבים להציף את זה. לא להסתיר. יש לי ילדים ונכדים, ואני רוצה שיגדלו בעולם נורמלי. כרגע אני מרגיש לא טוב עם מה שקורה פה.”
הוא מדגיש כי המאבק יימשך: “אנחנו נעשה הכול למען הילדים. אין לנו מדינה אחרת. חייבים לעשות את השינוי הזה למעננו.”
