סגן־אלוף (מיל’) עמית יגור, לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון של צה״ל ובכיר לשעבר במודיעין, אומר היום בראיון לרדיו 90 כי המערכה מול איראן אינה יכולה להיות מלחמה קצרה ומהירה כפי שחלק מהציבור במערב היה רוצה לראות. לדבריו, תפיסת הפעולה של האמריקנים מבוססת על תכנון ארוך טווח ושלבים ברורים.
“עבדתי הרבה שנים עם האמריקאים. הם מאוד מרובעים. הם מכינים את עצמם למגוון רחב מאוד של תרחישים, ובכל תרחיש יש להם את שרשרת הפעולות שנגזרת ממנו. הם לא נכנסים למערכה בלי שזה מתוכנן”, אמר.
יגור חולק על ההנחה כי הממשל האמריקני ביקש לסיים את העימות במהירות. לדבריו, “הנחת העבודה שארצות הברית רצתה ‘זבנג וגמרנו’ היא הנחה לא נכונה. אצל טראמפ ואצל האנשים סביבו ההנחה היא שאיראן היא מעצמה אזורית שצריך להתמודד איתה לאורך זמן, בשיטת השלבים – מה שנקרא קילוף הבצל, שכבה אחר שכבה, ואין קיצורי דרך”.
בהתייחסות להערכות כי תקיפה צבאית קצרה תוביל לשינוי בהתנהלות המשטר בטהראן, הוא טוען כי מדובר בציפייה מערבית שאינה מתאימה למציאות. “מי שחשב שתקיפה בסגנון ‘שישה ימים’ תספיק והמשטר האיראני יגיד ‘אני מוכן לחתום על מה שתרצו’ – נוכח שזה לא המצב ולכן אנחנו כאן”, אמר.
לדבריו, אחת הטעויות המרכזיות של המערב היא הבנת אופן החשיבה של מה שהוא מכנה “ציר ההתנגדות”, הכולל את איראן, חיזבאללה, חמאס והחות’ים. “יש דבר אחד שלא מובן בחשיבה המערבית – המטרה של כל ציר ההתנגדות היא לשרוד. הם יכולים לחטוף מכות צבאיות קשות, זה מוריד להם יכולות, אבל הם עובדים בעיקר על תודעה ועל שרידות. מבחינתם הניצחון הוא להישאר בחיים, גם אם הם חבולים”.
יגור סבור כי הפגיעה הצבאית בלבד אינה מספיקה וכי מוקד ההשפעה האמיתי נמצא במישור האזרחי והפנימי. “התחום הצבאי מעולם לא הספיק. התווך האזרחי הוא הכי משמעותי, כי הוא נותן למשטר את מקור החיים שלו”, אמר. לדבריו, אחד הסימנים לשינוי שלב במערכה הוא פגיעה בגורמי השליטה של המשטר כלפי האוכלוסייה. “אם מסתכלים על מה שקרה בלילה האחרון הייתה פגיעה במחסומי הבסיג’ בדרכים. זה לא רק יעד צבאי, אלא כלי של המשטר להפגין שליטה על האזרחים ולדכא מחאות עתידיות”.
לדבריו, דווקא הלחץ הפנימי באיראן עשוי להיות הגורם המשמעותי בהמשך ההתפתחויות. “מהדיווחים שיוצאים מאיראן אפשר לראות לחץ גדול מאוד מהשלב הבא ומהאפשרות למחאה עממית רחבה”, אמר.
באשר לשאלה האם היה נכון להתמקד בעיקר בפגיעה בתוכנית הגרעין והטילים הבליסטיים של איראן, יגור סבור כי פתרון כזה היה זמני בלבד. “גם אם פוגעים בגרעין, המשטר הזה משתקם מהר מאוד. אם הוא יוצא חי מהמערכה, הדבר הראשון שהוא ירוץ אליו יהיה לשקם את תוכנית הגרעין ואולי אפילו לפרוץ אליה במהירות. זה לא ייתן שקט לשנים, אולי במקרה הטוב שנה או שנה וחצי”.
לדבריו, המוקד האמיתי של המאבק הוא המשטר עצמו. “צריך ללכת לראש. אם המשטר הזה יצא מהאירוע הזה חי, הוא יציג את עצמו הרבה יותר גדול ממידותיו וזה ישפיע על כל האזור”, אמר.
עם זאת, יגור מציין כי בין פעולה מוגבלת לבין פלישה קרקעית רחבה קיימות גם אפשרויות ביניים. “בין ‘boots on the ground’ למבצע ממוקד יש גם אמצע. ייתכן שימוש בכוחות מיוחדים, למשל להשגת חומרים כמו אורניום מועשר או יעדים נקודתיים אחרים”.
לדבריו, המערכה רחוקה מסיום והיא רק עוברת לשלב משמעותי יותר. “אנחנו טועים כשאנחנו חושבים שהפגיעה הצבאית היא חזות הכול. היא רק השלב הראשון. המלחמה עוברת עכשיו לשלב העיקרי – ההכנה לשלב העממי. זה השלב שבו הדברים יוכרעו באמת”.
בהתייחסות למצב בלבנון ולפעילות חיזבאללה, יגור מעריך כי הארגון מצוי במשבר לגיטימציה פנימי. לדבריו, פרוץ המלחמה אילץ את הארגון לבחור בין זהותו הלבנונית לבין נאמנותו לאיראן. “לפני המלחמה הוא ניסה להבליט את הכובע הלבנוני שלו לקראת הבחירות, אבל המלחמה "קרעה את המסכה" והוא נאלץ לבחור – והוא בחר בכובע האיראני”.
לדבריו, ההחלטה הזו גוררת ביקורת גוברת בתוך לבנון. “יש תרעומת עממית גדולה מאוד, לא רק אצל הנוצרים והסונים אלא גם בתוך הבסיס השיעי שלו. האוכלוסייה השיעית כבר פעמיים בתוך זמן קצר נאלצה לעזוב את בתיה, והיא גם לא קיבלה את הכספים שהובטחו לה”.
יגור מעריך כי השילוב בין הלחץ הפנימי בלבנון לבין ההתפתחויות בזירה האיראנית עשוי להשפיע גם על עתידו של הארגון. “אני חושב שחיזבאללה נמצא במצב של דה־לגיטימציה עצום בתוך לבנון, והמצב הזה, יחד עם מה שקורה באיראן, יכול להוביל לסיום הפרק הנוכחי שלו”.
