איציק אברהם יושב באולפן בשקט. מי שמסתכל עליו לא רואה דמות קשוחה או דרמטית במיוחד. הוא לא מנסה להרשים ולא מחפש תשומת לב. כששואלים אותו מי הוא, הוא עונה בפשטות שהוא שוטר, אבל ממהר להוסיף משהו שחשוב לו לא פחות. “קודם כול אנחנו בני אדם. רק אחר כך שוטרים. זה משהו שאני מנסה להסביר כל הזמן”.
אברהם משרת במחוז חוף, מרחב מנשה, בתחנת זיכרון יעקב. העבודה שלו מתפרשת על משמרות לילה, אירועים בטבע, מפגשים עם אזרחים מודאגים וגם רגעים שמחליטים לא לתת דו"ח. “אנחנו משתדלים תמיד להיות טובים”, הוא אומר. “משתדלים”.
אחד הסיפורים שמלווים אותו כבר שנים אינו קשור לאירוע משטרתי אלא להצלת חיים בדרך אחרת לגמרי. איציק היה בין אלפי חיילים שנתנו דגימת מח עצם כחלק מיום ערכים. שנים אחר כך הגיע הטלפון. “אמרו לי שיש התאמה של מאה אחוז. בלי לחשוב פעמיים אמרתי כן”. התרומה הצילה חולה לוקמיה, והשניים שומרים מאז על קשר קרוב. “אין איך להסביר את ההרגשה הזאת”, הוא אומר. “זה סיפוק שהוא עמוק מאוד. להציל נפש אחת בישראל זה משהו שהולך איתך לכל החיים”.
לדבריו, אין הבדל בין השליחות כשוטר לבין ההחלטה לתרום מח עצם. “זה אותו מקום. אותו חיבור. אותה הבנה שאתה יכול לעשות משהו בשביל מישהו אחר”. השבוע אף נפגש שוב עם האיש שהציל, במסיבת הודיה מרגשת. “ישבתי איתו, חיבקתי אותו. זו זכות. באמת זכיתי”.
אבל לא רק אירועים חריגים מגדירים את איציק אברהם. לפעמים זו שיחת טלפון אחת בשבת בבוקר. רונן עקביה, אב לבת צעירה, מספר כיצד איבד קשר עם בתו שהייתה במסיבת טבע באזור זיכרון יעקב. הלחץ עלה, הדמיון רץ, והטלפון לא נענה. כשפנה לתחנת המשטרה, איציק היה זה שענה. “כשאני מדבר עם אזרח, אני לא יודע מי הוא”, אומר איציק. “וזה גם לא מעניין אותי. מעניין אותי רק בן אדם שמולי”.
איציק נשאר על הקו עם האב, הרגיע, עדכן, ליווה. גם כשהאירוע כבר היה בדרך להסתיים, הוא לא ניתק. “אמרתי לו שיתקשר אליי כשרואה אותה. רציתי לדעת שהכול באמת בסדר”. רק אחרי שהאב פגש את בתו בשלום, האירוע נסגר. “זה אולי נראה דבר קטן”, אומר איציק, “אבל זה מה שאנחנו עושים כל יום. יש הרבה שוטרים מדהימים שעושים דברים כאלה, פשוט לא הכול יוצא החוצה”.
כששואלים אותו מאיפה זה בא, הוא לא מהסס. “זה חינוך. זה ערכים. זה להבין שאתה נמצא שם בשביל אנשים ברגעים הכי מלחיצים שלהם”. גם בבית, המשטרה היא חלק בלתי נפרד מהחיים. איציק נשוי לקצינה במשטרה, אב לשלושה ילדים. “אני מאוד אוהב את המשטרה”, הוא אומר. “אני אוהב את השוטרים שלי, את מה שאני עושה, את הסיפוק”.
הוא מדבר גם על המחיר, על השוטרים והשׁוטרות שלא חזרו הביתה, על הכאב ועל האחריות. “67 שוטרים נפלו. יש לנו עדיין שוטר חטוף בעזה. זה לא משהו שעובר לידך”. ועדיין, הוא מבקש מהציבור לראות גם את הטוב. “יש במשטרת ישראל אנשים מדהימים. באמת. תנסו להסתכל על זה”.
הוא חוזר למה שהכי חשוב לו לומר. בלי סיסמאות. בלי דרמה. “אנחנו בני אדם. אנחנו משתדלים לעשות טוב. וזה מה שמחזיק אותנו יום יום”.
