שרון בוכבוט, שוטר במשטרת ישראל, קיבל את צל"ש המפכ״ל לאחר שהציל אדם מטביעה באגם סמוך לקיסריה, אירוע שנחרט בו עמוק והפך לחלק בלתי נפרד מחייו. גם שנים לאחר מכן, ולאחר מותו של האיש שהציל, הקשר בין בוכבוט למשפחה נמשך. עבורו, מדובר לא רק במעשה גבורה, אלא ברגע של שליחות אנושית עמוקה.
בוכבוט פותח את סיפורו בהתרגשות ומבקש להקדיש אותו לזכרו של שימי אריסון זכרו לברכה. "אני רוצה שזה יהיה לעילוי נשמתו של שימי אריסון, זכרונו לברכה, שנפטר ממחלה קשה בדיוק שלוש שנים מיום שהצלתי אותו". הוא מדגיש כי באותו יום כלל לא היה במשמרת. "אני לא הייתי בעבודה. הגעתי לעשות עבודת משרד מחוץ לשעות העבודה, ובדרך הדלקתי את המכשיר קשר ושמעתי את האירוע מתנהל".
לדבריו, הדיווח הראשוני התקבל מאשתו של שימי, שסיפרה כי בעלה נפל לנחל התנינים. "אני מכיר את האזור ממש טוב, וידעתי שבתקופה הזו הנחל בכלל רדוד. ניסיתי להבין איפה זה יכול להיות, אבל לא מצאו אותו, והדחיפות של הזמן היא על השניות". בוכבוט מספר כי משפט קצר ששמע בקשר גרם לו להבין את מיקום האירוע. "מישהו אמר שהוא המשיך ישר לכיוון הדיונות של אור עקיבא, וברגע הזה הבנתי איפה הוא נמצא. הכרתי אגם כזה שאפשר להגיע אליו מהכביש וליפול לתוכו".
בוכבוט נסע לבדו למקום. "אני לבד בניידת, עם מדים, מכשיר קשר, נשק, כל מה שצריך להיות בניידת". כשהגיע, נחשף למראה קשה. "אני יורד מהניידת ורואה את אורות הברקס של הרכב בתוך האגם, שלושת רבעי מהרכב כבר טובע במים". למרות שאינו שחיין מיומן, הוא שמע את שימי זועק לעזרה. "שמעתי אותו צועק אני מת, אני עוד שנייה נחנק. אמרתי לו אל תדאג, אני בא אליך, אני מציל אותך".
בוכבוט מתאר את הרגע שבו קיבל את ההחלטה לפעול. "כמו שאתה מסתכל עליי, אני לא שחיין. אבל אתה לא שואל שאלות. אתה עושה את העבודה כי צריך לעשות אותה". הוא הסיר מעליו ציוד, דיווח בקשר על איתור הנעדר וקפץ למים. "הורדתי את הנשקים ואת המכשיר קשר, נשארתי עם המכנסיים והנעליים. היה חושך אימים, מים שחורים, עשבים, עצים, ואתה רואה רק את האורות של הרכב בתוך המים".
הוא ניסה להרגיע את האיש הלכוד. "אמרתי לו אני לא משאיר אותך לבד. אני מוכן גם למות איתך. אני אמות לפניך אם צריך". כשהגיע לרכב, הבין שהאתגר האמיתי רק מתחיל. "אין איפה לעמוד, האגם עמוק, המים בערך שלוש מעלות, כל הגוף רועד בצורה לא נשלטת". הדלת לא נפתחה בגלל לחץ המים. "הוצאתי סכין שאני הולך איתה מאז שהייתי במג״ב, דחפתי אותה בין הגומי של הדלת והצלחתי לפתוח".
המצב החמיר ברגע שהמים הציפו את פנים הרכב. "הוא היה חגור בחגורת בטיחות והרגליים שלו היו תקועות. חתכתי את החגורה, הורדתי את המשענת ואמרתי לו שהוא חייב להירגע ולעזור לי". בוכבוט הצליח למשוך את שימי החוצה. "תפסתי אותו בחגורה של המכנס ומשכתי אותו אליי. הנחתי אותו על גג הרכב, ואז הרכב טבע לחלוטין".
השניים נותרו כך דקות ארוכות בקור הקיצוני. "אמרתי לו אני לא יוצא מפה בלעדיך. הגורל שלנו אחד". כוחות ההצלה הגיעו רק לאחר זמן רב. "מרגע שהגיעו עד שהסירה הגיעה אלינו עברו ארבעים דקות. שנינו כבר עם היפותרמיה, רועדים, מפרכסים". לבסוף, הסירה חילצה אותם. "העליתי את שימי לסירה במאמץ גדול. היה קר בצורה קיצונית".
גם היום, שנים אחרי, בוכבוט מדבר על האירוע בענווה. "זו הייתה זכות להציל אדם, להכיר את המשפחה שלו. בזכות שימי נוצר קשר שנשאר איתי לכל החיים". הוא מדגיש שלא פעל מתוך רצון לפרס. "אני לא עושה דברים גדולים כל יום. זה משהו שנשאר איתי כמורשת קרב". על הקשר עם המשפחה הוא אומר בפשטות. "זכיתי. באמת זכיתי".
בוכבוט מבקש להעביר מסר רחב יותר. "מי שיוצא מהצבא ורוצה להיות גיבור על, פשוטו כמשמעו, יכול לבוא למשטרת ישראל. זו שליחות אמיתית. הצלת חיי אדם וחתירה למגע אלה ערכים שמלווים אותנו". עבור שרון בוכבוט, אותו לילה קפוא באגם ליד קיסריה אינו רק זיכרון של גבורה, אלא עדות חיה לאנושיות ואהבת החיים.
