סערה בפרדס חנה בעקבות פוסט חריג שפרסמה נערה בת 16 וחצי, תלמידת כיתה י״א בתיכון האזורי, שבו תיארה לדבריה מסכת ממושכת של חרמות, אלימות מילולית ופיזית והתעלמות מתמשכת מצד הצוות החינוכי. הפוסט, שעלה ביום חמישי האחרון, זכה לחשיפה רחבה של אלפי תגובות והציף מחדש את סוגיית ההתמודדות של מערכת החינוך עם חרמות בבתי הספר.
רויה, כך שמה של הנערה, סיפרה כי עברה לבית הספר לפני כשנתיים, ומאז היום הראשון חשה לדבריה דחייה ונידוי. בפוסט כתבה כי כבר בתחילת דרכה בכיתה שמעה תלמידה אחרת משכנעת תלמידים שלא לדבר איתה. לדבריה, כאשר פנתה למורה, נתקלה בתגובה פוגענית. “התלוננתי בפני המורה והיא אמרה לי שאני צריכה טיפול, פסיכיאטר, ושאני לא בסדר. היא החדירה לי דברים לראש שלא היו ולא נבראו”, כתבה. לטענתה, תחושת החרם התרחבה מחלק מהכיתה לשכבה שלמה. “זה נהפך לכך שכל שכבת י״א החליטה למרר את חיי”.
בריאיון סיפרה רויה כי ניסתה שוב ושוב לפנות לצוות החינוכי, ואף הציגה הקלטות כהוכחה לדבריה. “אמרתי למורה שיש לי הקלטות, שאני לא מדמיינת, והיא ענתה שזה לא משנה ושאני חייבת לקחת כדור”, סיפרה. לדבריה, ההתנהגות כלפיה חצתה גבולות. “אני לא מתביישת לשבת לבד, אבל לצעוק לי ‘מנודה, חסרת חברים’ ולצחוק עליי, זה עבר כל גבול”.
רויה מתארת כי במהלך השנתיים האחרונות חוותה השפלות יומיומיות. “זורקים עליי פסולת, נתקלים בי בכוונה, שמים לי רגליים, יורקים עליי. יש אמירות כמו ‘היא מתומטמת, היא סתומה’”, אמרה. לדבריה, מורים היו עדים לחלק מהאירועים אך לא פעלו. “הם רואים את זה גם בתיעודים שיש, ומעלימים עין. כאילו לא אכפת להם כלום”.
לטענתה, אחת המורות אף איימה עליה לא פעם בהעברתה לבית ספר אחר. “היא אמרה לי שהיא תעביר אותי לבית הספר החקלאי כי היא ידעה שלא רציתי להיות שם. בשיחה האחרונה היא אמרה לי ‘וואלה, באמת התברר לי שאת לא חולת נפש’. שאלתי אותה איך היא הבינה את זה פתאום והיא אמרה ‘כי הפעם לא שיקרת’”.
רויה סיפרה כי הגיעה לתיכון לאחר שלמדה בעבר במסגרת חינוך מיוחד בשל קשיים לימודיים. לדבריה, הדבר שימש נגדה. “ראו בי מההתחלה ילדה שהיא לא כמו שאר התלמידים, שיש לה הקלות, ושלא באמת צריך להתייחס לזה”. היא טענה כי נודע לה בדיעבד שהייתה אמורה לקבל ליווי פסיכולוגי דרך בית הספר, אך הדבר לא בוצע. “המורה והמנהלת החליטו שלא צריך וזייפו חתימת הורה של אמא שלי, כאילו היא לא מאשרת”, טענה.
מאז פרסום הפוסט, לדבריה, פנו אליה תלמידים והורים נוספים שסיפרו על חוויות דומות. “מלא הגיבו לי בפייסבוק. תלמידים והורים שאמרו שגם אותם השתיקו, כמו שעשו לי ולאמא שלי”, אמרה.
בעקבות הפרסום נמסרו תגובות רשמיות מצד הגורמים השונים. מהמועצה המקומית נמסר כי “האירוע בטיפול על ידי כלל הגורמים המקצועיים, המשפחה והילדה מלווים על ידי הרשות ובית הספר”. רויה דוחה את הדברים. “עם המועצה כן, אני וראש המועצה בקשר. אבל בית הספר לא פנו אליי בכלל”.
גם משרד החינוך מסר כי הוא מכיר את האירוע וכי “המקרה מטופל בערוצים המקצועיים והטיפוליים”. רויה טוענת אחרת. “משרד החינוך לא פנו אליי ולא תקשרו איתי כלום. אני לא מקבלת שום טיפול מהם”.
הנהלת בית הספר מסרה הודעה להורים ולתלמידים, שלפיה האירוע החל כוויכוח על מקום ישיבה וטופל בשיחות חינוכיות ובהתערבות הצוות, וכי בית הספר ממשיך לטפל במלוא החומרה בשיח לא מכבד. רויה מציגה תמונה שונה בתכלית. “המנהלת עמדה באמצע ולא הפרידה. היא דיברה בטלפון והלכה הצידה, והשאירו אותי מול שלושים ומשהו ילדים. אחת כמעט באה להרביץ לי, ואני פשוט ברחתי מבית הספר מפחד”, סיפרה.
לדבריה, גם כאשר פנתה יום קודם לכן וסיפרה שנזרק עליה בלון מים, נענתה בביטול. “היא אמרה לי שזה כנראה לא היה מכוון אליי”. עוד טענה כי המנהלת גיבתה את דברי המורה בנושא נטילת כדורים. “היא אמרה שאולי המורה התכוונה שזה יעשה לי טוב”.
לטענת רויה, הקשר היחיד שנוצר מצד הנהלת בית הספר היה בקשה להסיר את הפוסט מהרשתות החברתיות. “לימור פנתה לאמא שלי וביקשה שרויה תסיר את הפוסט. מעבר לזה, לא היה כלום”.
רויה סיכמה את תחושותיה ואמרה כי הפחד המרכזי שלה אינו מאלימות פיזית אלא מהפגיעה המתמשכת בערך העצמי. “אני לא מפחדת מהמכות, אני מפחדת מחוסר הערך, מהילד הבא שיתאבד, מהכאפה של הדור הזה”. לדבריה, הפרסום העניק לה לראשונה תחושה שהיא אינה לבד. “כרגע אני שמחה שיש עוד אנשים שרואים מה קורה ושזה לא רק אני”.
