על רקע העומסים הגוברים בכבישים, התייקרות הדלק והחנייה והיעדר שיפור משמעותי בשירותי התחבורה הציבורית – העלאת מחירי הנסיעה ב־1 בינואר ב־12% נראית בעיני רבים כמו התעלמות מוחלטת מצרכי הציבור.
ההתייקרות אינה מסתכמת במחיר נסיעה בודדת באוטובוס: כל מחירון התחבורה הציבורית מתעדכן כלפי מעלה.
כך למשל, חופשי חודשי בסיסי לאוטובוס ורכבת (עד 15 ק"מ) יתייקר ב־38 שקלים ויעמוד על 361 שקלים. כרטיס חופשי יומי הלוך־חזור מחיפה או באר שבע לתל אביב יתייקר ב־6 שקלים ויעמוד על 53 שקלים.
רק לפני שנה וחצי עלתה נסיעה באוטובוס 5.5 שקלים בלבד – ומאז זינק המחיר בכמעט 40%.
באותה תקופה החופשי חודשי עלה 267 שקלים; בינואר הקרוב הוא כבר יעלה 361. התוספת של מאה שקלים בחודש אינה תואמת את קצב עליית השכר במשק.
ומה נקבל בתמורה?
תדירות האוטובוסים בישראל נמוכה משמעותית ביחס לאירופה, בשל מחסור בהשקעות ממשלתיות.
פרויקטים גדולים כמו הקווים הירוק והסגול של הרכבת הקלה נדחים שוב ושוב – וצפויים לפעול רק בין 2028 ל־2030. פרויקט המטרו, שהובטח בעבר לשנת 2030, נדחה כעת לשנים 2035–2042.
ההתייקרות תוכננה כבר ליוני האחרון אך נדחתה זמנית בעקבות הוצאות המלחמה עם איראן, שאפשרו דחייה של מספר חודשים באמצעות תקציבי סבסוד.
שרת התחבורה מירי רגב ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' מצהירים כי ינסו למנוע את ההתייקרות – אך המשמעות התקציבית ברורה: אם המחירים לא יעלו, הכסף ייגרע ממקום אחר – תדירות נמוכה יותר, דחיית שדרוגים, או קיצוץ בפרויקטים עתידיים.
כך שבין אם המחיר יעלה ובין אם לא – הציבור ימשיך לשלם. או בכיס, או באיכות השירות. ובמציאות בה הכבישים פקוקים, הדלק מתייקר והחנייה עולה – רוב הציבור יישאר קהל שבוי של מערכת תחבורה שאינה מצליחה לספק פתרון אמיתי.
