צפריר פיירברג על אמו, מרים פיירברג־איכר ז"ל לתוכנית הרדיו "יומן 90":
ביום שבו איבדה נתניה את מנהיגתה רבת השנים, איבד צפריר פיירברג את אימו. עבור רבים הייתה מרים פיירברג ־ איכר ראש עיר חזקה ונערצת. עבורו היא הייתה בראש ובראשונה הבית, המצפן, ולפעמים גם מי שהחזיקה את העולם כולו על כתפיה. “עבור כולכם היא הייתה ראש העיר”, אמר בריאיון, “אבל עבורי היא הייתה אימא”.
צפריר זוכר היטב את הרגע שבו שמעה המשפחה על מחלתה. “אני זוכר את אותו יום, באפריל 2024. היא קראה לי ואמרה: ‘צפי, תגיע, אני רוצה לדבר איתך בשקט’. היא סיפרה שהיא חולה ואמרה לי להיות מוכן לכול. באותו רגע הדחקתי. רק למחרת, כשהיא לא ראתה, דאגתי, נשברתי ובעיקר כאבתי”.
"למרות המחלה הקשה, אמי המשיכה בעשייה הציבורית. חודשיים בלבד אחרי יום ה־7 באוקטובר, בו חוותה המדינה טלטלה אדירה, היא יצאה לבתי חללים, לניחומי אבלים, לביקורי פצועים ולמשפחות שחייהן חרבו. ראיתי את כל היועצים נופלים”, סיפר צפריר, “ראיתי פוליטיקאים שלא מחזיקים מעמד. והיא? הולכת מבית לבית, מתפעלת אירועים, תומכת, מקשיבה. הכול בלי שאף אחד ידע שהיא בעצמה חולה מאוד. זאת הייתה המנהיגות שלה, עוצמה עם נשמה”.
גם בבית, מספר צפריר, פעל מנוע פנימי שלא כבה. “תמיד דאגת לנו, לא לעצמך”, אמר לה בהספד. “היית אישה שחיה נתינה והקרבה, וככה חיית. האהבה לעיר נתניה הייתה עבורך אהבה נקייה”.
במקביל לאבל הציבורי, בבית המשפחה מורגש הכאב האמיתי. “זה לא נתפס. לאבד אימא קשה לכולם, וזה לא משנה מי היא הייתה. אבל אצלנו זו דמות כל כך משמעותית. בכל מקום שהלכתי אמרו: ‘אתה הבן של ראש העיר’. ופתאום זה אני. אני בלעדיה”.
צפריר מתאר רגעים קשים במיוחד סביב הבשורה על מותה. הוא היה זה שהעביר את הידיעה לאחותו טל. “התגובה שלה שברה אותי. הרגשתי כל כך רע שאני זה שמבשר לה”. גם ילדיו ספגו את הטרגדיה בעוצמה. “הם חזקים, אבל כל אחד מתמודד בדרכו. יש רגעים שהם צריכים להחזיק אותנו”.
כשנשאל מדוע כמעט לא בכה בהלוויה, ענה בכנות: “כשכן בכיתי זה היה קשה מאוד. היו רגעים בבית החולים שהייתה התפרקות קשה. נישקתי אותה ואמרתי לה סליחה ושאני אוהב אותה. ביקשתי שתשמור עלינו”.
למרות האבל הכבד, צפריר הודיע כי ישוב לעשייה כבר בתחילת השבוע. “אני לא מתכוון להישאב לאי עשייה. היא תמיד אמרה לנו: תסתכלו קדימה, בגלל זה אני חזק, או לפחות מנסה להיות”.
כשנשאל מה היה אומר לה אילו הייתה לו עוד דקה אחת איתה, השיב: “הייתי אומר לה שאני אוהב אותה. ושואל מה היא חושבת שאני צריך לעשות מכאן, מה הדבר הנכון”.
צפריר מאמין שהיא רואה הכול. “אני מאמין שיש שם משהו, אני מרגיש אותה בבית. אני מקווה שהיא רואה את האהבה שהעיר נתנה לה. אני שמח שהאצטדיון נקרא על שמה בחייה, היא הספיקה לראות את זה”.
כשהתבקש לסכם את דמותה של אימו, נעצר לרגע ואמר: “אין אדם רגיש ממנה. היא הייתה שם עבור כל אחד, עבור כל משפחה. הלוואי והסיפורים האלה ייכתבו יום אחד בספר, כי אי אפשר להכיל את כולם. היא הייתה גדולה מהחיים”.
