על רקע המציאות הביטחונית המתמשכת והעומס הנפשי המצטבר בציבור, מסביר ד״ר יניב ספינזי, הפסיכיאטר המחוזי של קופת החולים כללית במחוז שרון שומרון, כיצד ניתן להתמודד עם חרדה, שחיקה ותחושת אובדן שליטה.

“אחת הדרכים להתמודד עם מצבים של חוסר ודאות ואובדן שליטה היא לנסות למצוא נקודות אור ולהיאחז בהן”, הוא אומר. לדבריו, גם בתוך הקושי יש גורם ממתן אחד: ההיכרות עם המצב. “לצערנו זה מצב מוכר. אנשים כבר פיתחו תרגולות קטנות ברמת העצמי, המשפחה והעבודה. הם יודעים מה לעשות, וזה במידה מסוימת מוריד את רמת החרדה והסטרס”.

עם זאת, הוא מדגיש כי חוסר הוודאות עדיין מכביד. “האופק של האירועים לא ברור, ויש דברים שלא קרו בפעם הקודמת. אנחנו בשנים שבהן חסר תקדים הופך לשגרה”.

אחת הסוגיות המרכזיות היא החשיפה הבלתי פוסקת לחדשות. ספינזי אינו ממליץ על ניתוק מוחלט, אלא על איזון. “ברווחה נפשית מילת המפתח היא איזון. מצד אחד חשוב להישאר מחוברים למה שקורה, כי זה מקרקע ונותן תחושת שליטה מסוימת. מצד שני, צריך לשים גבול. אם מוצאים את עצמנו בודקים את הטלפון כל חמש דקות ומרגישים שזה כבר גורם יותר נזק מתועלת, זה הזמן לעצור”.

לדבריו, גם הכחשה מוחלטת אינה פתרון. “להתרחק ולהכחיש לגמרי את מה שקורה זה גם משהו שצריך להיזהר ממנו, בטח אם זה מוביל להתנהגות מסכנת”.

הוא מזכיר כלים פשוטים אך יעילים להרגעה עצמית. “תרגילי נשימה של חמש דקות, נשימות עמוקות עד הבטן, תרגילי הרפיה, תרגילי הסחה. הדברים האלה עובדים כי ברמה הפיזיולוגית הם מייצרים רגיעה שמחלחלת גם למחשבות ולרגשות”. כדוגמה להסחה הוא מציין פעילות מהנה או מפגש חברתי. “אם יש מחשבה שנתקעת כמו ג׳וק בראש, כדאי לנסות לחתוך אותה דרך פעילות אחרת, במיוחד אינטראקציה עם אנשים”.

אלא שמעבר לחרדה, ספינזי מזהיר מפני תהליך אחר. “כשהחרדה הופכת כרונית היא יכולה להתגלגל לדיכאון. אנשים עוברים מסטרס גבוה לתחושת ייאוש, עייפות, אדישות וחוסר חשק”. לדבריו, הפנייה לטיפול מקצועי נדרשת כאשר יש ירידה תפקודית משמעותית. “כשאדם לא מצליח לקום לעבודה, לא מצליח לטפל בילדים או בדברים דחופים של היומיום, או כשיש חלילה מחשבות של פגיעה בעצמו או באחרים, אז צריך לפנות בדחיפות”.

באשר להיערכות בכללית, הוא מציין כי השירותים ממשיכים לפעול במלואם. “כל המרפאות לבריאות הנפש במחוז פתוחות. חלק מהשירותים עובדים גם מרחוק. יש מוקד טלפוני פעיל, וברגע שאנשים פונים הם מקבלים מענה”. לדבריו, בתקופות אקוטיות הציבור לעיתים מתכנס בבית ופחות פונה פיזית, אך המענה קיים וזמין.

ומה לגבי מי שטוען שאינו חרד כלל? ספינזי מסביר כי קיים קו דק בין תגובה נורמטיבית למצב קיצון לבין מצוקה שדורשת התערבות. “השאלה היא האם אני מצליח לעמוד בדרישות המציאות. אם כן, ייתכן שזו דרך התמודדות תקינה, אפילו אם יש בה מידה של הכחשה. אבל אם ההכחשה מובילה להתנהגות מסכנת, זה כבר סיפור אחר”.

למרות העומס הנפשי המצטבר מהשנים האחרונות, הוא מזהה גם עמידות מסוימת. “רמות החרדה נמוכות מעט ממה שראינו באירועים קודמים, אבל הסטרס עדיין גבוה בהרבה מהרגיל”. בתוך המציאות הזאת, הוא שב ומדגיש את חשיבות האיזון, ההקשבה לעצמנו והפנייה לעזרה בעת הצורך.